באדיבות: בית חב"ד

"בא אל פרעה" מצוה האלוקים על משה ופוקד עליו לשוב אל פרעה ולהתרות בו לשלח את העבריים. אם לא תעשה זאת, מעביר משה לפרעה את דברי האלוקים, מכת ארבה תכסה את הארץ ותאכל את הצמחים שנותרו ממכת הברד.

עבדי פרעה למודי הניסיון מנסים לשכנע את אדונם להאזין לדברי משה. "הטרם תדע כי אבדה מצרים"? הם שואלים אותו, ומבקשים ממנו להרשות ליהודים לצאת כדי לזבוח לאלוקיהם. פרעה נעתר ושב וקורא למשה ולאהרן. "מי ומי

ההולכים" הוא שואל אותם, כשהם משיבים לו כי הם ילכו "בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו" הוא כועס. קורבנות וזבחים הם ענין לגברים בלבד! הוא קורא ומגרש אותם.

האזהרה מתקיימת, מכת הארבה מכה בפירות, בירקות ובצמחי מצרים ופרעה ממהר לקרוא למשה ולאהרן ולהתנצל בפניהם: "חטאתי הפעם" הוא מתוודה ומבקש מהם להתפלל לאלוקים ולהסיר את מכת הארבה. כתוצאה מתפילת

משה רוח חזקה נושאת את כל הארבה אל הים והמכה סרה מעל מצרים. פרעה, כצפוי, חוזר לסורו.

מכת חושך

משה נוטה את ידו על השמים וחושך מתפשט בכל ארץ מצרים. בשלושת הימים הראשונים המצרים לא יכולים לראות איש את רעהו; בשלושת הימים לאחר מכן, החושך סמיך כל כך עד שהם לא יכולים לזוז. בעוד המצרים סובלים מהחושך, לבני ישראל, היושבים בארץ גושן, יש אור. שוב קורא פרעה למשה ומבטיח לשחרר את בני­ישראל בתנאי אחד: עליהם להשאיר את הצאן והבקר במצרים. משה משיב בגאון: לא רק שנלך עם צאננו ובקרנו, גם אתה תתן לנו זבחים ועולות שנקריב לבורא העולם. הדברים מכעיסים את פרעה: "לך מעלי! הישמר לך אל תוסף ראות פני, כי ביום ראות פני תמות"! הוא אומר למשה,

שמשיב לו בנחת: כדבריך כן אעשה – לא אוסיף לראות עוד את פניך.

המכה האחרונה

תוך כדי שיחה עם פרעה, מתגלה האלוקים למשה ואומר לו על המכה האחרונה בה הוא עומד להכות את מצרים, לאחריה בני ישראל יצאו ממצרים. משה ממהר להעביר את הנבואה לפרעה: "כה אמר ה', כחצות הלילה אני יוצא

בתוך מצרים, ומת כל בכור בארץ מצרים", לבסוף, אומר משה, אתה עוד תבוא להתחנן בפני שנצא ממצרים.

אלוקים מצווה על משה לומר לעם ישראל לשאול כלי כסף וכלי זהב ממצרים, למען יצאו ברכוש גדול.

מתכוננים...

בראש חודש בניסן, 14 יום לפני היציאה ממצרים, מוסר האלוקים למשה את מצוות קידוש החודש. מעתה ואילך לוח השנה היהודי יחושב לפי התחדשות הירח ולא לפי סיבוב השמש כפי שנוהגים אומות העולם.

לאחר מכן הוא מצווה אותו על מצוות קורבן הפסח. המצווה כוללת פרטים שונים, ביניהם: א) על כל משפחה לקחת שה ביום יו"ד בניסן ולהכין אותו לקורבן פסח, שנקרא כך על שם שהאלוקים יפסח וידלג על בתי היהודים. ג) כמה משפחות קטנות יכולות להצטרף יחד לקורבן. ד) ביום י"ד בניסן הם ישחטו את השה, ייקחו מן הדם וימשחו את מזוזות ומשקוף הבית. ה) את הבשר הם יאכלו צלי אש יחד עם מצה ומרור, כשהם נעולים בנעליים, חגורים, מקליהם בידיהם ומוכנים לצאת לדרך. ו) הנותר מן הבשר עד הבוקר יישרף באש. ז) רק אדם שנימול יכול להשתתף בקורבן. ח) אין לשבור בו עצם.

הדם אשר תמשחו על המשקופים יהווה סימן עבורי כי זהו בית בו מתגוררים יהודים. כאשר אכה את בכורות מצרים, אפסח ואדלג על בתים אלו, אומר האלוקים.

משה מוסר לבני ישראל את דברי האלוקים והם קדים ומשתחווים מתוך שמחה על הבשורה המשמחת: הנה הם עומדים לצאת ממצרים. הם ממהרים לבצע את ההוראות.

בחצות הלילה

בחצות הלילה מכה האלוקים כל בכור בארץ מצרים, ובדיוק כפי שניבא משה פרעה ממהר לקרוא לו ולאהרן ולומר להם לצאת ממצרים. ברכוש גדול – בדיוק כפי שהבטיח האלוקים לאביהם אברהם שנים רבות קודם לכן.

בסך הכול שהו בני ישראל במצרים 210 שנה. התורה מחשבת זאת כ­430 שנה, מספר השנים שחלפו מאז כרת האלוקים את ברית בין הבתרים עם אברהם בה הבטיח לו את גאולת מצרים.

גברים, נשים וטף עם צאן ובקר רב יצאו יחדיו מארץ מצרים. אליהם התלוו ה'ערב רב', תערובת גרים מאומות העולם.

בני ישראל יצאו ט"ו בניסן, בעצם היום. עמם הם הוציאו בצק אותו לא הספיקו לאפות שהפך למצה.

מצוות לזכר הנס

כדי לזכור את נסיי יציאת מצרים, מצווה האלוקים על בני ישראל את המצוות הבאות: חג הפסח: בכל שנה יהיה עליהם לחגוג חג בן שבעה ימים, בו יאכלו מצות ולא חמץ.

מצוות תפילין: את סיפור יציאת מצרים יכתבו בני ישראל על פרשיות קלף, אותם ישימו ב'בתים' שיניחו על הראש ועל הזרוע.

מצוות בכורות: כאות תודה לאלוקים על שהציל את בכורות ישראל במכת בכורות, יפרישו בני ישראל את בכורות בקרם וצאנם לאלוקים. את בכור החמור הם יפדו בשה.