חג הסוכות נחשב לחג שמח במיוחד, מכיוון שנאמרה בו מצווה מיוחדת "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", ובלשון חז"ל, "חג" סתם הוא חג סוכות. סוכות, הוא החג שמסיים את השנה החקלאית, ובתקופה זו אוספים את התבואה, ולכן יש בו שמחה. כל האווירה שלו היא מאוד חקלאית: לקיחת ארבעת המינים, היציאה מהבית החוצה וישיבה תחת סכך צמחי.

סֻכּוֹת הוא חג מקראי הנחוג במשך שבעה ימים, בין ט"ו לכ"א בתשרי, ובו מצווה כל יהודי לשבת בסוכה. יום החג הראשון הוא יום טוב, ואחריו שישה ימי חול המועד. סוכות הוא החג השלישי מבין שלוש הרגלים המופיעים בתנ"ך, וכאשר בית המקדש היה קיים, היו בני העם עולים לירושלים בחג הסוכות. בספרי הנביאים והכתובים ובלשון חז"ל הכינוי שלו 'חג סתם'‏, משמעותו חג הסוכות. בנוסף, נקרא החג בתורה בשם "חג האסיף", מפני שבו נוהגים לאסוף את התבואה מן השדה‏, האיסוף מתבצע בסוכות שכן אם תושאר עוד בשדות היא עלולה להתקלקל עקב הגשמים.

בכ"ב בתשרי, מיד בסיום חג הסוכות, נחוג חג "שמיני עצרת" שהוא חג בפני עצמו והמצוות המיוחדות של חג הסוכות אינן חלות בו. סוכות הוא החג היחיד ביהדות שאין לו מאפייני אוכל משלו, אם כי מקובל להרבות בו באכילת פירות שנשתבחה בהן הארץ.

בחג הסוכות, מצווה ליטול את ארבעת המינים‏. נטילת ארבעת המינים, היא לקיחת ארבעה מיני צמחים: לולב (השדרה המרכזית של הדקל), אתרוג (ממשפחת פירות ההדר), שלושה הדסים ושתי ערבות (ערבי נחל), ולנענעם בכל יום מימי החג, חוץ מיום השבת.

רבים נוהגים להזמין באופן סמלי לסוכתם את אחד משבעת האושפיזין ("אורחים") ׃ אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד - לפי הסדר, בכל אחד מימי החג. כהרחבה למנהג זה, נוהגים גם לפתוח את הסוכה לאורחים רבים מכל גווני העם - מכרים וזרים, עניים ועשירים, צדיקים ופושעים.

ביום האחרון של חול המועד סוכות נוהגים להרבות בבקשות ה"הושענות", ועל כן הוא נקרא "הושענא רבה". כמו כן, מקיימים בו מנהג נוסף לזכר מצוות ערבה במקדש, והוא "חיבוט ערבה" - אוגדים יחד חמישה ענפי ערבה, וחובטים אותם על הקרקע. יש מסבירים ש”הושענא רבה” הוא היום האחרון שבו ניתן לתקן את מה שנגזר על האדם בראש השנה ויום כיפור, ורצונו להראות לאלוהים כי בשל החרטה על מעשיו הרעים, נפשו חבוטה כמו ענפי הערבה. מסיבה זו יש הנוהגים להישאר ערים כל ליל הושענא רבה - כלומר הלילה שלפני הושענא רבה - ולהקדישו ללימוד תורה (בדומה לליל חג השבועות).

בזמן שהיה קיים בית המקדש, היו נוהגים לנסך מים על המזבח בכל ימי חג הסוכות, כהודאה ובקשה על ירידת הגשם. טקס הניסוך היה מלווה בחגיגה גדולה שבה היו רוקדים ומנגנים בכל מיני כלים מוזיקליים. בתלמוד מסופר ששמחת בית השואבה הייתה גדולה מאוד, עד כדי כך שנאמר: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו". כיום נוהגים לקיים ערבי ניגון וריקוד בלילות של חג הסוכות, כזכר לשמחת בית השואבה המקורית.