בית הדין האזורי לעבודה דן בתביעתה של עובדת שעתרה להשבתה לעבודה ולתשלום שכרה וזכויותיה הנלוות מיום הפסקת עבודתה ועד ליום החזרתה בפועל. במידה ובית הדין לא יחזיר את התובעת לעבודתה  דרשה התובעת פיצוי בגובה של 18 משכורות, 6 חודשי הסתגלות ופיצוי כספי של 50.000 ₪ בגין עגמת נפש.

הלכה פסוקה היא כי ההחלטה לסיים העסקת עובד צריכה להיות מבוססת על שיקולים ענייניים בלבד, פיטורים ללא נימוק ענייניהם פיטורים לא חוקיים, כמו כן טענת אי ההתאמה צריכה להיות טענה אמיתית ולא טענה בעלמא.

במקרה שלפנינו הטעמים שפורטו במכתב הזימון לשימוע לא היו בסיס ההחלטה לפיטורים. טענות הנתבעת להצדקת הפיטורים נסתרו על ידי התובעת. הלכה ידועה היא שאם עובד התאים לתפקידו קודם לכן על המעסיק המפטר להוכיח כי העובד אינו מתאים לתפקידו. הנתבעת לא הציגה תיעוד התומך בגרסתה כי הנתבעת אינה מבצעת את תפקידה לשביעות רצון מנהליה, מאידך התובעת הציגה מסמכים רבים המציינים את שביעות רצון מעסיקיה מעבודתה.

בית הדין סבר שגם בהליך השימוע נפל פגם מאחר ולא הוצגו לתובעת הטעמים שבבסיס ההחלטה להביא לפיטורי התובעת, לפיכך לא היה ספק לבית הדין שהתובעת זכאית לפיצוי.

משמיעת עדויות הצדדים הגיע בית הדין להחלטה כי חלף זמן רב מיום פיטורי העובדת (חמש שנים)לכן העובדת לא תוחזר לעבודתה אולם המעסיקה חויבה בתשלום סך של מאה עשרים ושמונה אלף ₪ (12 משכורות) ועוד 15.000 ₪ בגין עוגמת נפש ועוד 20.000 ₪ הוצאות המשפט.