ישנם מיקרים שהמוסד לביטוח לאומי סבור שהתביעה אינה מוצדקת ואז פתוחה הדרך בפני התובע לנסות ולמצות את זכויותיו באמצעות בית הדין לעבודה.

המקרה שלפנינו עסק בעובדת שעבדה כמוכרת בחנות. העובדת הייתה מגיעה לעבודתה וחוזרת לביתה מדי יום בנסיעה באוטובוס. ביום המקרה יצאה העובדת כרגיל מעבודתה ובדרכה לתחנת האוטובוס פגשה ידידה שלא ראתה זמן רב. השתיים החלו לשוחח וצעדו יחדיו. במהלך השיחה המשיכה התובעת את שיחתה עם החברה והמשיכה עוד כברת דרך כאשר היא חולפת על פני התחנה הקבועה לעבר התחנה הסמוכה. החברות נפרדו והתובעת משהתקרבה לתחנה הבאה מעדה ושברה את קרסולה. בעקבות התאונה הגישה העובדת תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי פגיעה. המוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה באומרו עפ"י החוק לביטוח לאומי רואים כתאונת עבודה גם תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה של המבוטח ממעונו לעבודה או מהעבודה למעונו אולם, אם חלה בנסיעה או בהליכה סטייה של ממש מהדרך המקובלת לא יחשב המקרה כתאונת עבודה. מעיון בפרטי המקרה והתביעה העובדת סטתה מדרכה הרגילה והסטייה מהווה סטייה של ממש ולכן לא ניתן לראות במקרה זה כתאונת עבודה. לאחר שבית הדין שמע את טענות התובעת ואת עדויות חברתה לעבודה ואת טענות נציגת המוסד לביטוח לאומי שנסמכה בחוקת הביטוח הלאומי קיבלה שופטת בית הדין את טענות התובעת וחייבה את המוסד לביטוח לאומי בתשלום של חמשת אלפיים ₪ הוצאות המשפט ובזכותה של העובדת שתוכר כנפגעת עבודה.