גם להיות מורה וגם לעבוד בקיץ, השמעתם כזה דבר? זו כבר ממש חוצפה!

אבל זה בדיוק מה שקורה כשמלמדים את המקצועות שאני מלמדת שהם תיאטרון, קומיקס, ושעות סיפור. והאמת, זה לא כל כך נורא. בסך הכול אני אוהבת מאוד את העבודה שלי. חוץ מזה שהקיץ אף אחד לא יוכל לפנות אליי ולהגיד 'המורים האלו'. לא. אני כבר לא ה'מורים האלו'. אני מהמורים מהסוג השני!

לעבוד בקיץ זה דבר אחד, אבל לעבוד בקיץ עם הילדים בבית זה כבר דבר אחר.

הם בקייטנות שמסתיימות באחת, ואיך העבודה אמורה להסתדר עם העובדה הזאת? אז האמת שהרבה מן העבודה נעשית בבית. מאחר ואינני רק מורה אלא גם שחקנית ובמאית, הרבה מן החזרות מתבצעות בבית שלי כשהילדים שם וכך פותרות את הבעיה. גם ביצוע אודישנים אני מקיימת בבית, גם הכנה לאודישנים, גם כתיבה וחלק מן הסדנאות. ובכל זאת, בבית או לא בבית, שעות עבודה רבות ברצף הן דבר מעייף.

ועוד עובדה חשובה ששכחתי לציין, אני מהמורים שלעולם לא יושבים. לא. זה פשוט לא מסתדר לי. אני עומדת, רצה, מתלהבת. לא מסוגלת לשבת מול כיתה. מרגישה חלשה, נמוכה [אני מספיק נמוכה כשאני עומדת!]

עד שהגעתי ליום עבודה של שמונה שעות ברצף בעמידה ונוכחתי שפשוט [פשוטו כשמשמעו], לא עמדתי בזה. באחד השיעורים ממש ראיתי שחור ונאלצתי לשבת. הצוות לא ראה את זה בעין יפה משום שברגע שישבתי הכיתה החלה להרעיש, והרעש גרם להם ישר להתלונן לממונים עליי, בלי קורטוב אנושיות.

אלא שאז נוכחתי שבעוד כמה ימים מחכה לי יום עמוס אפילו יותר שיכיל כעשר שעות עבודה ברצף. עבודה מגוונת. עבודה שתכלול העברת סדנאות קומיקס, סדנאות תיאטרון, כתיבה, הכנה לאודישן, אבל בסופו של דבר מספר השעות אינו הולך להשתנות, וההפסקות בו הן אך ורק לצורכי הקפצות הילדים מכאן לשם ומשם לכאן שהיתרון היחיד בהן הוא העובדה שכדי לנהוג חייבים לשבת, בעצם.

האם אוכל לעמוד בזה?

את ארבעת השעות הראשונות העברתי בעמידה על שלי, בעמידה איתנה. אבל מה לעשות שהרגליים שלי התחילו לכעוס קצת...

ואז, בשעה האחרונה גיליתי שאני מלמדת סדנא לקבוצה יחסית קטנה במספר ושהבנות כבר התיישבו מסביב לשולחנות ומכל הצדדים. שימוש בלוח גם ירחיק אותי מהן פיזית וגם יגרום לחלק מהן לא לראות דבר. החלטתי לשבת ביניהן, ליד השולחן, ולנסות את מזלי.

אני חייבת להודות שהתחושה הייתה ממש משונה, לפחות בהתחלה.

אבל אחר כך התחלתי ליהנות. והסדנא זרמה והתקדמה יפה.

שתי בקשות לכרטיס ביקור עם סיום הסדנא הוכיחו לי מעל לכל ספק שהעובדה שישבתי במשך הסדנא לא רק הפריעה אלא אולי גם הועילה...

קיום הכנה לאודישן בישיבה התגלה גם הוא כדבר מתקבל על הדעת ומתאפשר, ואף שהיה משונה עבורי בשניות הראשונות יצא נחמד בסופו של דבר.

אפילו חזרה להצגה, מסתבר, אפשר לקיים בישיבה...

בסופו של יום לא כואב לי שום דבר ואני לא רואה שחור וגם לא מרגישה עייפה במיוחד. התחושה אינה של לאות, אלא מלאות. עבדתי הרבה ואני מרוצה. היה כיף וממלא. ואולי כל זה בגלל שהסכמתי לנסות דרך חדשה ולשבת תוך כדי ולא רק לעמוד ושגיליתי שגם ככה דברים יכולים להתאפשר...