לדבריו, בכל תקופת עבודתו לא שולמה לו תוספת כל שהיא עבור הוצאות נסיעותיו, למרות שמדי יום ביומו נסע העובד למקום עבודתו בירושלים בתחבורה הציבורית. העובד פנה בעניין זה למעסיקו בבקשה לקבל תוספת בגין הוצאות הנסיעה החלות עליו. בתשובת המעסיק לעובד נאמר כי הוצאות הנסיעה נכללות במשכורתו של העובד, ולכן אין הוא מחויב בכל תוספת.

על נושא הוצאות הנסיעה חל צו הרחבה המחייב את כל המעסיקים במשק. הצו אומר כי: כל עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו זכאי לקבל ממעסיקו השתתפות עד למקסימום הקבוע בצו.

סכום זה ישולם לעובד בגין כל יום עבודה שהעובד השתמש בתחבורה להגיע לעבודתו. סכום הוצאות הנסיעה יקבע לפי מחיר נסיעה מוזל בתחבורה ציבורית או מנוי של חודשי חופשי, הזול מביניהם.

בתי הדין לעבודה פסקו לא פעם, כי התשלום בגין הוצאות נסיעה הינה זכות של העובד שאין הוא יכול לוותר עליה. לכן, על המעסיק חלה החובה בתשלום הוצאות הנסיעה של העובד, בנוסף לשכר העבודה הרגיל. הצו אינו אוסר על המעסיק לכלול את הוצאות הנסיעה בשכר העובד אך זאת יעשה רק לאחר שהוסכם בין המעסיק והעובד במפורש על כך.