"זכרו רק כי הייתי חף מפשע

וכי, כמוכם, בני תמותה של יום זה

גם לי, היו פנים של

זעם ושמחה ורחמים,

פשוט מאד, פנים של בן אדם!"

(בנימין פונדן, אקסודוס, נרצח באושוויץ, 1944)

1942, מרים בת 9

מרים לפיד, ילידת 17 לאפריל 1933, אם לחמישה ילדים, וחברת קיבוץ צרעה מאז שנת 1955, בסיפור חייה המרתק, והישרדותה את השואה בברגן בלזן.

מרים נולדה בעיר דייוונטר בהולנד, ב- 17 לאפריל 1933.  בת צעירה להרמן ובתיה ואחות ליוסף, ברם וטד. המשפחה חיה דורות רבים בהולנד.  משפחה לא דתית, ומאד ציונית. אבא הרמן היה סוכן נוסע, נציג של מפעלי נעליים. הוא היה מוכר אותן לחנויות ברחבי הולנד ולכן נעדר הרבה מן הבית. עד שנולדו הילדים, אמא בתיה הייתה מזכירה ולאחר מכן הייתה עקרת בית.

מרים עם אחיה ואמה

המשפחה הייתה ציונית, ותמיד דיברו על ארץ ישראל. האחים היו פעילים בתנועת הנוער. המשפחה חגגה את כל החגים, אך בבית הכנסת ביקרו מעט פעמים בשנה.

מרים הייתה בת 7 כאשר פרצה המלחמה. אבא שלה גויס כבר באוגוסט 1939 (חודש לפני תחילת המלחמה), ושירת כמפקד תחנת הרכבת בעיר ארנהם. המשפחה עברה לגור באוטרכט, כי ההולנדים האמינו שגם אם הגרמנים יפלשו להולנד, הם לא יגיעו עד אוטרכט. זאת גם הייתה העיר בה גרה המשפחה בעבר שנים רבות. במאי 1940, הגרמנים כבשו תוך כמה ימים את הולנד. אבא  השתחרר מן הצבא וחזר לעבודה.

1937, מרים בת 4

הגזרות החלו. ענידת טלאי צהוב. אחר כך הוציאו את הילדים היהודים מבית הספר. אסור היה ללכת לבריכה ולקולנוע. הקהילה היהודית ארגנה בית ספר לילדים, בכיתות מצורפות וקטנות. כך למדה מרים שנתיים. בית הספר הלך וקטן כל הזמן, כי יהודים נלקחו למחנות, הסתתרו או ברחו.

באפריל 1943, נאלצה המשפחה לעבור לאמסטרדם. הגרמנים הובילו אותם במשאיות. באמסטרדם היו סוגרים בערב את הרחוב, באים עם משאיות עם רמקולים ומוציאים אנשים מן הבתים. המשפחה גרה בבית הולנדי טיפוסי, אשר קיים עד היום. באותה תקופה, הילדים כבר לא למדו בבית ספר. המשפחה לא הסתתרה, כי אבא של מרים לא האמין שהמצב יכול להפוך ליותר גרוע.

מרים ואחיה לפני המלחמה

ביוני 1943, נלקחו מרים והמשפחה (מלבד יוסף שכבר לא גר איתם), למחנה המעבר ווסטרבורק, מחנה בו אספו את יהודי הולנד לפני השילוחים למחנות הריכוז וההשמדה. האנשים שוכנו בצריפים ענקיים, וישנו על דרגשים - מיטות קומותיים צרות. הילדים ישנו למעלה. למחנה ווסטרבורק היה ממשל עצמי,  ההורים עבדו שם, ואפשר היה להסתובב במחנה. האוכל היה מועט מאד. היה להם שם עדיין קשר עם העולם החיצוני. המחסור כבר הורגש היטב. בכל יום שלישי בלילה היו טרנספורטים (שילוחים), למחנה ההשמדה אושוויץ. בבוקר היו מקריאים את השמות של הנשלחים לאותו הלילה. אף אחד לא ידע למעשה לאן לוקחים אותם.

בינואר 1944, נשלחה המשפחה למחנה הריכוז ברגן בלזן בצפון גרמניה. למזלה של מרים, המשפחה לא נשלחה לאושוויץ. זה קרה בזכות ה"סרטיפיקט" - אישור ההגירה לארץ ישראל שאבא של מרים קיבל בזכות היותו ציוני פעיל. זה הציל אותם. הגרמנים שמרו את היהודים שהיו להם סרטיפיקטים לפלשתינה, כדי שיוכלו להשתמש בהם להחלפת שבויים גרמניים, או טמפלרים שחיו בפלסטינה. במחנה היו גם יהלומנים הולנדיים.  בברגן בלזן לא היו משרפות – זה היה מחנה ריכוז, להבדיל ממחנה השמדה, והיה לפחות סיכוי קטן לשרוד.

הודעה על קבלת הסרטיפיקט

את ההולנדים  שמו באזור נפרד, והם היוו  עתודה לחילופי שבויים. לכן, המשפחה הייתה ביחד, אבל בצריפים נפרדים לנשים וגברים. המבוגרים עבדו לרוב בבית חרושת לתיקון נעליים לתעשייה הצבאית, אך אביה של מרים, כחבר בוועד היהודי, היה אחראי על חלוקת האוכל. במחנה פרצה מגפת חצבת שפגעה בהרבה ילדים.

מרים ואקי ביום חתונתם

אבא של מרים נפטר לקראת סוף התקופה במחנה, ב- 24 בפברואר 1945, ביום ההולדת של בתיה. הוא מת מתשישות, מעבודה קשה ומחסור באוכל.

באותה תקופה התחילו להגיע לברגן בלזן אסירים ממחנות אליהם התקרב הצבא הרוסי. הגרמנים חשבו שברגן בלזן יהיה המקום האחרון שכוחות הברית יכבשו.

אבל ב- 9 לאפריל 1945, התחילו גם לפנות את ברגן בלזן, כי הרגישו שכוחות הברית מתקרבים. כל מי שעוד היה מסוגל ללכת, וביניהם מרים, אמה ושני אחיה (ברם וטד), הגרמנים הוליכו אותם ברגל עד לתחנת הרכבת הקרובה ושם העמיסו אותם על 2 רכבות. בתיה, אמה של מרים, הייתה חולה מאד והגרמנים לא רצו לצרף אותה, אבל בזכותם של ברם וטד, שסחבו אותה על כתפיהם, גם היא הגיעה לרכבת. הם לא ידעו לאן לוקחים אותם. יותר מאוחר הסתבר שהגרמנים חשבו עד לרגע האחרון שעוד אפשר לעשות איתם משהו (החלפת שבויים). זו הייתה רכבת משא, והיה רק קטר אחד לשתי הרכבות. כל פעם היו מסיעים עם הקטר רכבת אחת, והאנשים ברכבת השנייה היו בזמן ההפוגות  בהפצצות יורדים מהרכבת והולכים לחפש אוכל אצל האיכרים. לימים יקראו לרכבת בה שהתה מרים עם משפחתה "הרכבת האבודה" מאחר ואף אחד לא ידע אודותיה.

מרים בצעירותה

ברכבת היה קרון אחד עם מושבים מעץ. סבתא בתיה שחלתה בתחילת אפריל בטיפוס הבהרות, מחלה קשה מאד, הושכבה אותה ספסל עץ כזה וגם מרים, טד וברם היו באותו קרון, אבל נאלצו לשבת כל המסע. שומרים גרמנים מבוגרים שמרו על היהודים. הגרמנים לא נתנו להם בכלל אוכל ברכבת, והם התקיימו מן האוכל שהיו משיגים בהפסקות בנסיעה. כל הזמן הם שמעו מעליהם מטוסים והפצצות של בעלות הברית. הגרמנים הצליחו כך לזגזג איתם במשך שבועיים.

מרים במשרדי קיבוץ צרעה

בתיה הייתה חולה מאד. ב- 16.4 - יום לפני יום ההולדת של מרים, היא כבר הייתה מחוסרת הכרה, והילדים חשבו שזהו זה. בלילה, למזלם, היא נפלה מן הספסל ומן המכה החזקה חזרה אליה הכרתה.

ב- 23.4, הרכבת נעצרה שוב, הפעם הייתה קרוב לתחנת רכבת של כפר קטן, בשם טרביץ, ושם היו חיילים רוסים. הגרמנים המבוגרים ברחו מיד. השמחה של מרים והמשפחה הייתה גדולה.

מרים ואקי בטיול שורשים

הכפר היה ריק, והחיילים הרוסים אמרו  ליהודים להתמקם בכפר. המשפחה מצאה בית ריק להשתכן בו, ומצאה שם הרבה אוכל (בעיקר שימורים ומרגרינה). לבית היה חצר עם מטע עצי דובדבן פורחים. היה קשה לקלוט את היופי של הכפר לאחר התופת שממנה יצאו. בימים הראשונים  אנשים מתו, משום שאכלו בבת אחת הרבה אוכל, לאחר תקופה ממושכת של רעב. בסך הכל מתו 500 איש בזמן המסע ברכבת, ועוד 300 בכפר עצמו, רובם ממחלת הטיפוס.

מרים ומשפחותה בטיול שורשים בעקבות סיפור חייה

בתיה התחילה להתאושש, אבל אז הרבה אחרים חלו בטיפוס, כולל מרים וטד.  זו הייתה תקופה לא קלה, אמנם היה השחרור, אך מצד שני אף אחד לא ידע מה עושים הלאה.

ב- 23 ביוני 1945, עזבו מרים והמשפחה את הכפר. הרוסים העבירו אותם במשאיות לצלב האדום האמריקני והם לקחו אותם ברכבת להולנד. טד הייתה כל כך חולה, שחששו שלא תחזיק מעמד עד להולנד. לכן, בבלגיה שלחו אותה באמבולנס עם בתיה ישירות לאוטרכט, אל המשפחה שעזרה להם בזמנו בזמן המלחמה. טד שכבה כמעט 4 שנים בבית חולים - חולה בשחפת.

כריכת הספר של טיול השורשים

ברם ומרים המשיכו עם הרכבת לדרום הולנד ושם העבירו אותם לטירה עתיקה, שהייתה מעין מרכז קליטה לניצולים חוזרים. הם היו שם 4 ימים. יום אחד, נכנס פתאום האח  הגדול - יוסף. הוא היה לבד בתקופת המלחמה, ובסוף הגיע למחנה דכאו, שם שוחרר ע"י האמריקאים. הוא כל הזמן חיפש את שאר בני המשפחה, עד שיום אחד מצא אותם ברשימת ניצולים הולנדים שהגיעה לידו. מרים וברם חזרו לבדם לאוטרכט, אל משפחת החברים, שם חיכתה בתיה. מכיוון שבבית שלהם כבר גרו אחרים, הם קיבלו את הבית ממול שגם היה של משפחה יהודית ועוד היה ריק.

מרים ואקי עם נכדיהם

מרים הייתה כבר בת 12 וחזרה ללמוד בתיכון, למרות חוסר רב בהשכלתה. היא הצטרפה לתנועת הנוער ה"בונים". בשנת 1950 הייתה בארץ למשך שנה במכון למדריכי חו"ל.

באוקטובר 1953, עלתה לארץ עם גרעין הולנדי שהתחבר לגרעין דרום אפריקאי, להכשרה בקיבוץ נאות מרדכי, שם נפגשו מרים ואקי והתחיל הרומן. לאחר החתונה, בשנת 1955, עברו להתגורר בקיבוץ צרעה, שם קבעו יתד איתנה, הולידו 5 ילדים, ולהם גם 14 נכדים.

בשנת 2007, יצאו מרים ובעלה וחמשת ילדיהם לטיול שורשים בעקבות חייה של מרים, משחר ילדותה בהולנד ועד ברגן בלזן, וחזרה להולנד.

"היתד שקבענו בארץ ישראל, המשפחה הגדולה שהקמנו, זאת היא תשובתנו לצורר הנאצי"

מרים לפיד